והיה ביום השביעי,
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.
וְכָל-צְבָאָם.
והיה ביום השביעי,
הֵמָּה גִּלוּ עֶרְוָתָה
בָּניהָ וּבְנוֹתיה לָקחוּ
וְאוֹתהּ בַּחרֶב הָרגוּ
וּשְׁפוּטים עשׂוּ בהּ.
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.
והארץ היתה לאש, וצעקו השמים
כי לא יכלו עוד.
והיה ביום השביעי, וַיְכַל אֱלֹהִים.
וַיִּנָּפשׁ אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי,
נח ממלאכתו, פסק ושכח.
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ,
אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
והיה ביום המאה ושיבעים,
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ – ותמו.
וצעקתם לשווא.
2 תגובות
שיר כואב ועוצמתי ביותר!
שיעברו הימים האלה, ונוכל לכתוב על פריחות בשבילים..
תודה }{