שוב נוסעת אל מדבר צל גשם, אל נופי הילדות הצחיחים,דרך זכרונות, אבני שֶם וצלקות טריות של מוות ואיבוד.בירידות המוכרות המתמזגות אט אט אל האופק הצהוב,בין כפרים פזורים וכבשים רחוקות המעירים בי ימים אחרים.ימים של קיץ...
בחדר הזה מצאתי שקט. שקט שנותן לי זמן לא לחשוב.לא להיות מודעת.החופש הקטן שלי בתוך העבדות הארורה הזו להשרדות.אני פותחת חלון אל הרחוב הרועש, קיום אינסופי של עולם מתנהל,כאילו הכל היה כך תמיד, כאילו הזמן...
הגיל, הגוף והציפיה הזו שמתארכת, עוד רגע אני בורחת מכאן שוב, מתקפלת. לא אותות של סכנה, לא אפילו סדק קל, רק הדממה הזו כשיורד הלילה והחושך שנכנס. רק הצריבה הזו שמזכירה לי ואינה נגמרת, פעם,...
חלמתי אותךָ פעמיים. אולי אפילו יותר. פעמים לבטח, אותן אני זוכרת היטב.לא זכרתי שכך זה מרגיש, מהפנט, ירוק, מפעים, כמו התחושות הראשוניות של החיים.טיפת גשם קרה על הלשון, ריח האדמה אחרי גשם ראשון,אבטיח קר מרוח...
זוכרת.אותם דברים שאמרתי לך,לפני זמן ועוד קודם,כשהיינו במקומות אחרים,אחרי לילות מיוזעים,אתה עם שלךואני. ואחר כך נותרתי לבד מול עצמיופחדתי.הסתובבתי ימים למצואעברתי אנשים, נשים, כאבים,אך לא מצאתי לי בית.לא מצאתי מרפא. והדברים שאמרתי לך,לפני זמן ועוד...
הכל עצר, נדם, מפנה מקומו לחיים,התפצלות לזוגות אחרים, בשרניים,כמו התפזרות יחידים בשטח מרוחק,מתחלפים, אחרי שנגמר המשחק. ואני מפצלת את עצמי, מתפרקת לבד,עוד שבוע עבר, שוב ננעצת בי שָבָּת,עוד לילה אדום, לבד עד הנימים,לא היה משחק,...
אם משהו עושה לי טוב, זו הסיגריה שעישנתי אז, לפני שנים. לא היה בה כלום בעצם, סתם עוד סיגריה אחרונה, מני רבות שקדמו להן מסעות שכנוע עצמי ארוכים ומייסרים. זה היה כמה רגעים לפני שהגעת....
הדלקתי את הרדיו הקטן, קולו של הקריין הציף, הרגיע, מסיים סיפור של לילה, מניח צליל ראשון, מוכר, עוטף אותי. הנחתי ראשי על הכר, גופי רפוי, נפשי התעופפה וחזרה ממנו עשרות פעמים, שרתי עם הרדיו שיר...
לא באמת משנה כמה פעמים תגיד את זה,אני לא אוהבת כשמשאירים לי דלת דמיונית פתוחה.מעדיפה להתפרץ, להשתייך, להיות חלק אמיתי ממך,להתדפק כמו מתוך סופה, אל שטף המילים שלך. כמו לדעת שגם אם רק לרגע אחד...
ידעתי לקרוא אותך אתמול, כל קמט בגוף הארוך, המוכר, והיום אתה כבר לא כאן,לא תהיה כאן יותר ואפילו תרצה, תתחנן.השעות מתארכות, חושך שחור לפני זריחה, ואני באותה תנוחה, כפי שהשארת אותי,כך, שוכבת, חושבת, לא בוכה.התקרה...
כי כך אני. עלומה. מעבר להר ומעבר לטירה, מעבר לכל הדרקונים הלוחשים, מעבר לשמים האפורים, הרחוקים, מעבר לימים ומעבר לפחדים. עלומה. איש אינו יכול לבוא בשעריי, איש לא מצא את השביל. אף אני איבדתי את...
עוד חורף נכנס.את אומרת שהגיע הזמן לנוח.אני מחייכת.גם אנחנו כמו הדובים,ישנים כל החורף.את, מדברת על הלב,משכיחה ממני אכזבותמלמדת אותי להיות.אולי פעם, נמצא עצמנואחרות, שלמות, מאושרותכפי שדיברנו אז,מביטות, בתוך מעיל גדולעל שפת האגם הקפוא.