בתי

ואז, כשמתקרבים לאור ההוא, אותו אחד שמחכים לו כמו שנות אלפיים,
אחרי שחשבתי כבר שלא. אחרי שנרדמתי.
אחרי ששכחתי לנשום.
ואז, משהו קורה. משהו זז. 

ואז זה פשוט דוהר לעבר, הגץ הפך ניצוץ, ובלי הכנה שטף אורות ממלאים, ואחרים,
כאלה שמוכרים מבפנים, מתוך תוכי.

עכשיו כבר יש בתוכי חיים אחרים,
חיים שנושמים את הפעימות שלי, אחת אחת,
חיים שזזים ולא נותנים מנוח,
ועוד רגע יוצאים אל העולם. 

אני מתקרבת לאור ההוא, אותו אחד שחיכיתי לו כמו אלפיים שנות,
אחרי שחשבתי כבר שלא. אחרי שנרדמתי.
אחרי ששכחתי לנשום.
משהו קרה. משהו זז בתוכי.
בתי.