גשם

הבוקר התערבבו לנו כל הצבעים ללבן. לא, זו לא התחלה חדשה.
התעוררת כמו מתוך שינה, לא עצמת עיניך לדקה. רצית שאהיה איתך, ואני,
לא רוצה אותך לידי עכשיו.
לא נתת לי מנוח, להרגיע את העיניים, את הנשמה. לילה לבן.

ואנחנו, נצא לנשום עוד יום אפור. אם ירד גשם, אוכל לבכות. אתה לא תדע שבכיתי,
אני לא אמציא עוד תירוץ. בוכה עם הגשם, משוחררת.
עוד מעט תלך, תחזור לעניינך האחרים, אני אשאר כאן, עם הגשם והצבעים.
אולי אתפרע עם הרוח, לבד. הגשם נכנס לתוכי.

פעם, כשהיינו ילדים, הלכנו בגשם, עיניים לשמים,
לראות את הטיפות מתקרבות ונופלות לתוכינו.
כמו להיות חלק מהגשם הזה, המתוק.

אני שוכבת על הגב, במרכזו של רחוב לא סואן, לא שייך אלי.
הגשם הוא חלק ממני, אתה כבר לא.
אני בוכה שעות, עם גשם מתוק בעיניים, וגם קצת בלי. כי עכשיו אני לבד.
עכשיו העיניים נעצמות, נרגעות, רוויות. עכשיו אפשר לנשום.