לא באמת משנה כמה פעמים תגיד את זה,
אני לא אוהבת כשמשאירים לי דלת דמיונית פתוחה.
מעדיפה להתפרץ, להשתייך, להיות חלק אמיתי ממך,
להתדפק כמו מתוך סופה, אל שטף המילים שלך.
כמו לדעת שגם אם רק לרגע אחד באתי, אוכל להכנס,
אפילו בעוד שנים, אפילו אחרי שכבר לא,
וברגע אחר ורחוק, אוכל לבוא יותר מאוחר,
אחרי שהכל כבר באמת, באמת נגמר.
דלת דימיונית פתוחה היא לא באמת כזו לאחת כמוני,
היא לא תמיד תהיה פתוחה, היא לא תמיד תהיה שם,
לא באותו מקום, לא באותה צורה,
אחרי המבול שלי, אותה הדלת בדיוק תהיה לי סגורה.
מילים ללא כיסוי חסרות את הכוונה.
ולא באמת משנה לי כמה פעמים תגיד, ועד כמה תפתח,
הדלת הזו תהיה סגורה לי, רק מעצם היותה "תמיד" פתוחה,
רק מעצם היותה דלת, רק מעצם היותה.
דלת פתוחה עם כוונה אמיתית, אינה צריכה מילים,
לא הבטחות, לא כיסויים, לא דימויים.
הדלת שלי אליך אינה צריכה להיאמר,
אינה צריכה להפתח, אינה צריכה לעולם להסגר.