אם לא שברתי את המראה הגדולה, זה רק בגלל שפחדתי לעשות רעש. הבטתי בתוכי, מחפשת קמטים להשען עליהם, משהו שיזכיר לי שעברתי את כל זה ושרדתי. כלום. אף לא קמט קל, לא סימן רפוי. בוחנת את עיני, מה ניבט מתוכן הלילה, האם אני חזקה, האם אני מסוגלת להמשיך? אני מושכת, עוד דקה, עוד יום, נראה כאילו שנה עברה. הסוף לא צפוי, לא כתוב, ללא השגות מרעישות, ללא חיי זוהר, או יוקרה או כל חיים אחרים שניסו למכור לי אמש בפרסומת טיפשית לקוקה קולה.
המראה מביטה אלי, אם אביט די זמן לתוכה, לא אכיר עצמי עוד, לפעמים אגעל, אפחד, אעשה פרצוף, אנסה להביט אחורה, להפתיע עצמי פעמיים. אולי פשוט אבהה, אחכה לשמוע את צליל הקומקום החשמלי קופץ, מעיר אותי מתוך הקיפאון, להמשיך את חיי אחרת. לנסות, להתמסר, להכנע, להביט, להמשיך.
כוס קפה, ספר ישן, צלילי הרחוב האהובים עליי כל כך. אני ניתקת מהמראה, הגיע הזמן לחזור. מנגבת את טיפת המים שגלשה משערי הרטוב אל פני. מעבירה מבט עצל אל המטבח, קפה לא טוב לי עכשיו, גם לא ספר ישן, מרגש. צלילי הרחוב תמיד כאן, גם אם ארצה שידומו. אתה לא כאן.
שוב מושכת זמן, שוב מפחדת, שוב שואלת. אולי, אם כבר כאן, בחיים שלי, בתוך ההוויה הזו, הקשיים, האהבות והפחד. בתוך סרט שונה לגמרי, בתוך הפסקת פרסומת מעושה. אולי, אם אביט שוב במראה, אולי אם אשבור, אם אצעק, אם אשלח עוד מבט.
הנה אני, קפואה, מרוחקת. עומדת במעגל הזכוכיות המנצנצות, שותה קוקה קולה ובוכה. נשארת בסרט הפרטי שלי, עד הפסקת הפרסומת הבאה. שם בודאי אבכה עם משהו אחר על אותו הדבר בדיוק.