ואחרי ימים ארוכים, ארוכים, של חוסר הבנה,
חוסר יכולת להכיל את ההיסטוריה הזו שמתגבשת מול עיני,
ואחרי לילות ארוכים של דמעות שצורבות עד הקצה,
ואשמה וחוסר, ודאגה ופחד, וכאב, כל כך הרבה כאב..
מגיע חג האביב הזה, כולו בלבן, חגיגי ומזומן,
ומכעיס עוד יותר את הימים האלה, השחורים, העצובים.
מגיע חג החירות הזה כמו בהתרסה, לחדד את הסתירה,
מבזה את שמו, מזלזל בסיפורו, מוליך אותנו שולל.
פרחי חג ומתנות, ביעור חמץ ואכילת מצות,
חג החירות צורב אמונות טיפשיות, עקומות.
לעצור הכל! הטקסים הקמאים ומלמולי הברכות,
בנינו לא שבו, כלואים במחשכים, אם כן, מה נותר לנו עוד?
האלוהים ההוא ציווה להיות, להתאחד עם האמונה
לא להרגע, לשמור ולעשות – לא לשכוח לא להרפות!
החג הלבן הזה מדגיש את כובד הימים ומזכיר פסוקים,
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו בניו חטופים.
והנה בחג החירות הזה, צועקים האבות, מתייפחות האמהות,
וכולם עסוקים באמונות חג טפלות. באמת, מה נותר לנו עוד?
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם,
בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל.