אני נוודית.
עברתי בחיי עשרות בתים, ארזתי ופרקתי את חיי מתוך הארגזים
לתוך מקומות חדשים, לתוך דפים לבנים.
במעבר הראשון, עזבתי את בית הורי, הייתי בת 17,
ולקחתי איתי ארגז של דברים שכתבתי לעצמי.
בכל שנה נוספו אל הארגז עוד מילים, קטעי דפים,
פתקים ומחברות שהתמלאו במחשבות.
הארגז הזה הלך איתי תמיד. עם הזמן הפך לשני ארגזים,
אחר כך לתיק צ'ימידן גדול דחוס בדפים על דפים,
ולפני שני מעברים, צומצם לתוך קופסא קטנה של כתבים.
בשבת חיפשתי את הקופסא, ופתחתי אותה.
לא מתוך מעבר דירה הפעם, אלא מתוך הרצון להתרפק על משהו נוסטלגי.
להכנס למקום היחיד בילדותי שהרגשתי בו הכי בטוח, הארגז שלי.
ומצאתי את הטקסט הזה:
אילו יכולתי למלא
את כל החלל הזה, הגדול
בכוכבים קטנים, נוצצים,
לא כדי להראות לכם יופי,
לא כדי להתפעם מיצירת עולם,
כדי להוכיח לכם שאי אפשר,
אי אפשר לספור
את כל הנופלים לשוא
במלחמות "צודקות".
נכתב בשלישי באוקטובר 1988.
2 תגובות
חזק ביותר!!!
}{