הדלקתי את הרדיו הקטן, קולו של הקריין הציף, הרגיע, מסיים סיפור של לילה, מניח צליל ראשון, מוכר, עוטף אותי. הנחתי ראשי על הכר, גופי רפוי, נפשי התעופפה וחזרה ממנו עשרות פעמים, שרתי עם הרדיו שיר של סטינג, קול ראשון בהתחלה, אחר-כך קול שני, התכסיתי בשמיכה, עצמתי את עיני, שתלתי הרגשה טובה לעכשיו, אולי גם למחר. רציתי לחזור להרגשה ההיא, המסעירה, לפני שטעמתי את פרי הפיטנגו בפעם הראשונה. לפני שהגעתי לכאן, לפני שטעיתי בפניה. חושך עטף אותי, המראה מולי שיקפה דמות אחרת. בבואת אישה רחוקה, לא מוכרת. יום חדש יעלה בגינה ובמטע, הלילה יראה רחוק ומפוזר, הדרך הטשטשה, ומה שהייתי אמש, הכל כמו תם ונגמר.
אבל יכולתי לספר הכל אחרת. לספר על המרפסת הקטנה. על הטל העוטף את הלילה, על הגינה. תחת שמים כהים, נעה לעבר הדשא הירוק, יחפה, שולחת כף רגל, נוגעת בקרירות הרטובה, נדקרת ברכות, שוקעת, מגביהה. קוטפת פרי פיטנגו פרוע, שלושה דמויי דלעת, קטנטנים, אדומים, ניגרים אל פי, נוזלים, כטעמו של חופש מתוק. פראי. אך אתמול היה טעמו שונה; ראשוני, מפתיע, מפתה. רגע לפנות בוקר, השמש טרם שלחה קרניים ראשונות. רגע משוחרר. פרטי. רגע של לבד אמיתי. כך ביקשתי לעצמי. מרחוק צלילים אחרונים של לילה, מטעי הבננה משכשכים, מתבדרים, מקיפים את הבית, את המרפסת, את השביל. בגינה הקטנה נשענתי על עץ התות הרחב, שיח הפיטנגו המתוק נע לאיטו ברוח, חושף פירותיו. רגע של חושך לפני השמש. שֶקֶט. הקלה. כמו לידה סוריאליסטית, אחרי האבידה.