לוויתן

אין לי משמעות. לא בעיניך, לא בעיני איש על פני האדמה החמה הזאת. אני, כמו שאני, חסרת משמעות.
אנשים נכנסים ויוצאים מחיי כמו אורחים לרגע, נוגעים ועוזבים, כמו שאינם קרואים ואינם צפויים. כן, כך גם אני, אורחת בחייהם. אורחת שאינה יודעת מתי הזמן ללכת, מתי הרגע הנכון להסתובב ולשנות כיוון, להאמין, ללכת, להתחבר לעצמי.
עומדת במקום, ההווה חולף על פני, ממשיך, פועם. כמו צופה בודד על גשר צדדי מעל אוטוסטראדה ענקית. מביטה בהם, אנשי האדמה החמה. ממשיכים, קמים, משילים וחוזרים. זזים. חיים.
לוויתן על החוף. בצל החיים. ללא אזהרות. אתה עובר לידי, חול הים מלטף את רגליך. אינך עוצר, אינך שואל. ממשיך עם הזרם, עם התנועה. משאיר את הדממה הנוראה מאחוריך, לרחמי הגלים. לא תתן לכך מחשבה אחת נוספת. פוסע על חול חם, טיפות קטנות מנשקות את רגליך, העולם למרגלותיך. אתה האדון. השולט, יודע כל, ממיס במבטך את טיפות המים על לחיי, מאדה את שארית נפשי. אתה חי ונושם, ממהר, מתעדכן, מלגלג, משקר, בטוח, חזק, זקוף ויציב. לא חדל לדקה לנעוץ בתוכי, לכעוס על היותי, לגלגל את אחרית נשימתי. לא נאות לוותר, להבין, לראות, להתחבר אל הדופק שלא רצית עוד, להקשיב לרעידות. ואני, נקרעת בין ים ליבשה. בין חיים לאדמה חמה. כמו לוויתן נטוש על חול חם, שאינו יודע דבר.