לפחות לעכשיו

הנה הרכות הזו עוטפת, כמו רוצה להשכיח לרגע מי אני, מי אתה.
משקרת לעצמי פעמיים כל בוקר, אבל יודעת היטב שהעונש נגזר.
אני רואה את זה כבר;
את הצלילה האיטית אל הראש, אל הלב, הנגיעה הראשונה בגוף, בכאב,
ההתמסרות הרגעית, ההתמסרות הראשונית.
אני רואה את זה כבר, צופה מרחוק, הכמיהה, ההרגל, הניתוק והסוף.

אבל אני רוצה לשכוח. לפחות להיום, לפחות לעכשיו.
מדברת אמת ואתה מתרכך, אבל יודע היטב שהעונש נגזר.
אתה רואה את זה כבר;
את הריקוד האיטי, את הסוף, ההתחלה, את חוטי המחשבה, את קורי הקרבה,
את פיתויי הגוף, הבטן, הלב, את פיתוי ההכנעה.
אתה רואה את זה כבר, צופה ומכוון, מחכה, שואל, לומד, מתכונן.

והרכות משכיחה, מי אני, מי אתה, לפחות להיום, לפחות לעכשיו,
ויודעת היטב שהעונש נגזר, רואה אותי כבר,
לא מתמסרת, לא מתפתה, מנתקת לרגע, ושוב מבליחה,
ויודעת לחדול, ולחמוק ולברוח, ויודעת להיות, ויודעת לשכוח.
ומכירה את עצמי, אני רואה את זה כבר,
ויודעת היטב שהעונש נגזר.