מגדלור

כי כך אני. עלומה.
מעבר להר ומעבר לטירה, מעבר לכל הדרקונים הלוחשים,
מעבר לשמים האפורים, הרחוקים, מעבר לימים ומעבר לפחדים.
עלומה. איש אינו יכול לבוא בשעריי, איש לא מצא את השביל.
אף אני איבדתי את דרכי לכאן.
הלוך וחזור, ניסיונות כושלים, להכנס-לצאת, להרגיש עוד רגע בחיים.
מנותקת. הרדיו הישן אינו מדבר, צליליו מתכתיים, מחוספסים וחלודים,
מזכירים לי עיר אחרת, מעירים לי רגעים כלואים.
שנים שעברו, זמן מעוקר, דלתות נסגרות, חלון שנשבר.
סורגים התחשלו, התא הלך וקטן, סוגר את חשכתו, צנוף, מעומלן.
שוב מגדלור חיי מתכוונן, מאיצה בו להרחיק ולחפור,
אך לא נשלחת יונה אל פחדיי, לא יאות לסובב ולחזור.
אם ישמע, אם יחריש, אם יהיה או לא גיבור.
אם יצלח עוד לחש, עוד סולם מעבר, אם יפרוץ ויצא אל האור.
לעבור את הגבעה הבאה, להלחם בשדים, להמשיך.
אל מחול נשימה מתפעם, מתלהט ומציף.
אך הנה טובעת אחת, הנה שניה,
כמו רצו להיות ולמות בין חופי ילדותי,
חללים על נוף המדבר הכתום, נוגעים-לא-נוגעים במילות קינתי.
אין עוד קריאה, המילים נעצרו ונדמו.
אדמת טרשים קפאה, רגעים התאדו ותמו.
כי לא היה דבר, כמו ימים ארוכים של שתיקה סבבו לאחור.
כי איש לא מצא שעריי, כי איש לא יזכור.
עת כיבוי המגדלור.