זמן

בחדר הזה מצאתי שקט. שקט שנותן לי זמן לא לחשוב.
לא להיות מודעת.
החופש הקטן שלי בתוך העבדות הארורה הזו להשרדות.
אני פותחת חלון אל הרחוב הרועש, קיום אינסופי של עולם מתנהל,
כאילו הכל היה כך תמיד, כאילו הזמן לא זז.

בזמן אחר, בשביל הקטן שהוביל מבית ילדותי אל הגינה הקרובה,
בין קנוקנות אפונה ריחנית ותרמילי בוסר קטנים, היו מסתתרים מפלצות ושדים.
כאלה שיוצאים רק בשעות הערב החשוכות, כאלה שלא מפחדים.
כזה שביל שנועד לאמיצים.
אכן כך, כי באינספור הפעמים שרצתי את השביל בחשכה, הרגשתי לרגע וקצת אמיצה.
כמה מתוק הוא טעם האומץ. ומתוקה מדבש ההעזה.

בזמן אחר, לעיירה הקטנה שלנו טרם הגיעו עוטי מסכה ושדים דרוכים,
בין שבילי האבנים ועצי הפלפלון המוכרים טיילה רק רוח ערב חרישית,
והאומץ, היה שם רק בכאילו, רק למעני.

ובזמן אפור, הרחוב השתנה, העיירה נעזבה. ננטשה.
מחלונות הבתים שלנו שם, נותר רק קו תוחם על אדמה יבשה.
להזכיר מקום שהיו בו פעם חיים ונושמים. אמיצים!
עולם מתנהל, כמעט אין סופי..

הזמן שלא עוזב, כל הזמן הזה שנמצא והולך ולא נותן מנוח.
זמן אחר, זמן לפני, זמן שנגמר, עולם שקרס, אנשים שהלכו ולא שבו. לעולם.
רגע אחד של העזה, רגע מתוק של אומץ, רגע אמיתי של הכרה.  

ברחוב הרועש המכוניות עוברות במהירות לא נתפסת,
הזמן שלי נגמר באותה אחת.
קיום כמעט אינסופי של רגע בחיים, כלוא בתוך עצמו לרגע, ונגנז.
כאילו הכל היה כך תמיד.
כאילו היה ונעלם.
כאילו הזמן הזה לא זז.