ימים אחרונים של סגירת מעגל.
להניח מאחור את המקומות, הזכרונות, האנשים, הרגשות המשתוללים.
הרי כך זה. השיגרה, הקימה בבוקר, ההתארגנות, הזמן בעבודה, הזמן עם עצמי,
הזמן האבוד בציפיה שמשהו יתרחש, יזיז, יהפוך את הכל, ירעיד.
השעות המתות שלי מילאו כל כך הרבה זמן מהחיים. לקחו את החיים עצמם.
נסיעה סטייל "תלמה ולואיז" נראית כמו שער עגול ומפתה,
אבל אפילו "לואיז" כבר אינה עוד חלק מחיי.
ימים ראשונים של התעוררות.
נסיעה איטית בין שבילים ירוקים, חדשים, מקיצים.
מוסיקה רגעית, משתנה, שאינה מזכירה עוד דבר,
פריסת שתי ידיים קדימה, וסחרור מהיר אל החלק השני של חיי.
החלק שטרם נכתב, החלק אותו אני מנתבת כפי שאני, עכשיו.