שוב נוסעת אל מדבר צל גשם, אל נופי הילדות הצחיחים,
דרך זכרונות, אבני שֶם וצלקות טריות של מוות ואיבוד.
בירידות המוכרות המתמזגות אט אט אל האופק הצהוב,
בין כפרים פזורים וכבשים רחוקות המעירים בי ימים אחרים.
ימים של קיץ במדבר, הראיה מזדגזגת אל מול החום על הכביש,
מנגינה רגועה של בית, ריח עמום של מקום זר ורחוק, זנוח.
נוסעת אל מדבר צל גשם, אל ההר הנישא מעל ים לבן,
אל הירידה התלולה לבית העלמין הירוק, השקט, העצוב, המוכר.