אתמול לרגע שכחתי. היו אלו המים הזורמים שהשכיחו אותך כליל. גם התחושות הכי דקות, לא זרמו בדמי.
עירומה, תחת מים חיים, חמים, זורמים על ראשי, על פניי, בעיניי. ושוכחת. לפעמים, יכולתי לחיות תחת זרם המקלחת, להשאר לנצח בבועת האדים. לשכוח.
המים מציפים את חלל המקלחת, אל החדר, אל המרחב. זרמים ארוכים מבקשים לצאת. דלת הכניסה יכולה להם. המפלס עולה, נוסק, גבוה, והנה אני שוחה. מתערבלת בתוך ביתי כים, צוללת, עולה, נושמת ושוב.
מים חמים, כמו חיים, כמו אויר. שוחה. אם יביטו אנשי הרחוב אל חלוני המוצף, רק את החיוך המתפשט על פניי יוכלו לזהות. חיוך רחב, עגול, חם. הנה אני שוחה בתוך השקט הצלול. במים גבוהים, בין תקרה למרצפת. מחייכת ושוכחת. לפעמים אני יכולה לשחות, לחייך ולשכוח אותך באמת. לפעמים אני נזכרת איך הייתי. לפעמים אני מתגעגעת.