סגור

כמה גבעות חול יש בעיר המנודה שלך, וזה נראה כל כך הרבה לצלוח.
אני מדוושת חזק בעליה המקוללת הזו, עוד רגע אני מוותרת,
לא רק לעצמי. לכל.
כבר חרטתי על עצמי את החרטה הזו ועוד אלף אחרות.

רגע לפני, אני כמעט יכולה לדמיין את עצמי מדלגת מעל הגבעות,
מחוייכת, אפילו שייכת, כמו אז, כשעוד הכל היה קצת יותר ירוק,
ועלים של סוף החורף קישטו את הגבעה הזו.

רגע אחרי, אני כמעט יכולה לדמיין את עצמי קמלה אל עצמי, ושוב.
לא נתפסת.
קיץ זה כמעט עצוב.

בזמן אחר, אני והנשימות הכי קטנות שלי, גדולות, מתפקעות.
הכל יעלה ויכאב מחר, הכל כבר כואב היום.
ובכל הימים האלה, אלה שעברו ואחריהם, אני כל כך לא מושלמת.
כל כך לא משלימה.

ובלי שאף אחד רואה, אני מקללת את הדרך, מייסרת את ההכרה.
רגע אחרי, אני כמעט יכולה לדמיין את עצמי נעלמת לתוך עצמי, ושוב.
לא רואה, לא מרגישה, חיוורת-שקופה, בלי עצמי.
עצמי חונק לי בגרון. אפילו שאני אחרת.

מעגלי גבעות יש בעיר העייפה שלך, וזה נראה כל כך רחוק לברוח.
אני כבר לא מדוושת, העליה המקוללת הזו שברה גם אותך.
ואתה רץ לחפש אחריי.
לנסות לתפוס אותי כמעט בלי העצם בגרון,
בלי המחנק הצורב על הידיים שלך, אחרי הגבעה הארורה הזו.
ובלי שאתה מרגיש, אני מקללת את הדרך אליך, מייסרת את ההכרה.

רגע קטן אחרי, אני כמעט יכולה לדמיין את עצמי בלי עצמי, חופשיה.
לא מרגישה. לא משלימה.
אני כמעט מצליחה להרגיש אותך, כשעצמי חונק לשנינו בגרון.
הכל יעלה ויכאב שוב מחר, הכל כבר סגור היום.