ובערבי שבת היא באה לבנה לתוך לבי,
בין צעיפים מתנופפים ברוח, וצלילי פעמוני מדבר,
היא באה.
היא לא תאמר דבר, אך בעיניה הגדולות כמו הכל כבר נאמר,
לפני שספרתי שנים של סופות חול המכסות את העבר,
את הריח שנשאר.
ובימים של פתאום, היא באה לבד לקראתי,
יפה ותמירה בחיוך שמסגיר את נפשה, את שמעולם לא נאמר,
את המחר. הכל נגמר.