סימפסון היה אחר

אני מסקרת את הרחוב הזה, רגעים אחרונים לפני כניסת השבת,
ברחוב הזה, אני הכופרת היחידה. לצד ביתי ניצב בית כנסת תימני,
שקט מופתי כל השבוע, ובבוא השבת מתמלא בהמיית המתפללים.
כמה נעים לשמוע את התפילה מרחוק, לוקח אותי למחוזות אחרים,
רחוקים, אפילו נושנים. כאלה שננטשו עוד לפני שנולדתי.
תקופות שמצטיירות לי כל כך רומנטיות, מחוזרות, מהפנטות,
ימים בשחור לבן, ימים תמימים.

שוב, זמן אחר.

ובתקופה אחרת, אני וסימפסון, גרנו בדירת שני חדרים קטנה ומרפסת.
כמה צנוע חיינו אז.
ילדים, בשלהי השירות הצבאי, לא היה לנו כלום בעצם.
בסלון עמד טייפ ישן ופטיפון שמחובר לשני רמקולים שחורים, מפוצצים,
על הרצפה שני מזרונים מכוסים בבד הודי ועשרות כריות.
גידלנו ארנב במרפסת, עשינו אהבה במטבח והצטלמנו במקלחת.
כדי לטלפן אליו לבסיס הלכתי לטלפון הציבורי במורד הרחוב,
לא ידענו טלויזיה, מי שמע על מחשב?, בערבים ישבנו עם חברים,
הם ניגנו בגיטרות, אני שרתי, הקשבנו ליהונתן גפן בשיחות סלון,
וצחקנו מכלום בעצם. כל כך צחקנו.

לא מזמן, עם סימפסון, נזכרנו בתקופה ההיא, הרומנטית, התמימה,
כשהחלומות נראו בהישג יד, והחיים התנהלו מעצמם, כך, כמו שהם מתנהלים.

השתחררתי שנה לפניו ומצאתי עבודה.
במשכורת הראשונה שלי הרגשנו קצת עשירים, וחגגנו.
אוהו איך שאנחנו חגגנו.

אצל הירקן בפינת הרחוב רכשנו מנגו גדול ועסיסי, סימפסון חרט ריבועים
עם סכין וחילק "שווה בשווה" את החתיכות, ישבנו אחד מול השני
מחוייכים עד השמים, פנים דביקות ממנגו, מאושרים.
הרגשנו הכי עשירים, אפילו נהנתנים.
ועל התלוש הראשון ההוא היה כתוב: 900 שקלים חדשים. 

עוד זמן אחר.

תקופות רומנטיות נצפות לאחור, הרבה זמן אחרי, בעשרות שנים,
מה שמזכיר לי שוב שהנה, אנחנו הפכנו לדור האחרון, הבא בתור.
כבר יש לנו תקופה רומנטית להתריס, הנה גם אנחנו נזכרים לאחור
ב"קרש הכביסה" שלנו, בשירים שהסתובבו לאט, לאט, בחלומות.

זה רשמי, עברנו שלב. כבר מאחורינו יותר מעשרות שנים.

ובזמן קודם, הפועלים הערביים משפצים את בית הכנסת הצמוד,
כבר עוד מעט שבת.

המתפלל הראשון מבקש מהם להמשיך את העבודה ביום ראשון.
במרפסת שלי אני שומעת את רחש המתפללים נכנסים ומברכים,
עוד מעט תפילה, עוד מעט שבת.
במבט לאחור, בעוד עשרים שנה, כל יום כזה, אפילו השבת הזו,
בית הכנסת השכן, המיית המתפללים, ריחות התבשילים התימנים,
כל אלו יראו שייכים לתקופה רומנטית, רחוקה, אחרת, תמימה. 

ובזמן הזה, המתפללים עזבו לא מכבר, בית הכנסת נותר מואר אך שומם,
מחר עם שחר יתמלא שוב האויר ברוח התפילה, בקולות הילדים בחצר.
במרפסת שלי, על כוס קפה, אני וסימפסון שוב מעלים זכרונות ומתרפקים,
אנשים שהכרנו, מקומות שעברנו, השירים שאהבנו. כל כך אהבנו.
כמו משחק סימנים הפוגש אחד אחד את כל הקמטים בפנינו.
כמו לא השתנינו.