שוב עזבתי את המדבר מאחור, עליתי על הדרך הביתה.
כמה אני אוהבת להיות בבית,
כמה שונאת לעזוב את המדבר מבלי שהספקתי לחוש בו באמת.
אבל כביש שש נעים לי. ירוק. יכול להמשיך עוד ועוד.
אני מתמכרת לקבעון הנסיעה, אין עצירות, אין עקיפות.
המוסיקה מנגנת שקטה הפעם. קרוב אלי ואל המחשבות.
המנורה המהבהבת של מד הדלק התחילה לקרטע.
כמו בכל פעם, שוב שכחתי למלא,
והנה עברתי את תחנת הדלק האחרונה בדרך הזו.
כך אני, חיה על הקצה. תמיד על הקצה.
צריכה לגעת כמעט בסוף, שנייה לפני התהום, לאתגר את הגורל,
לברוח מהמובן מאליו.
והכל מגיע, צולח, שורד, כמו סוג של מבחן, בדיקת יכולת.
כל הדברים עומדים אל מול במרחק נגיעה, רגעים בחיים נעשים מובְנים יותר,
נעימים פחות.. ואני מכינה את הקרקע ומחכה לקצה.
שם אקבל את נפשי, כך לימדתי את עצמי לחפש אותה.
לשלוח יד אל הרגע האחרון, אל חלקיק השניה לפני,
כדי למצוא, להרגע, להנצל, כדי להרגיש, כדי להתמלא.
אפילו עם מד דלק מקרטע, אפילו עם סיכון לא מתפשר.