אני עומדת על קצה קצהו של העולם. לא, איני רוצה להיות מעל כולם. איני רוצה אף להיות בינהם. לא להסתובב ברחובותיהם, לא לחיות בקרבתם. רק לצפות. לצפות בהם. בכל תנועה, בכל אנקת רווחה, שמחה, כאב, הקלה ופחד שיקיאו לחלל האוויר.
צופה. לא מנסה להבין. לא לנתח. רחוקה, כמו מוקעת, עומדת על הקצה, נושמת. כבדה. הרוח מושך שערי מצד. פניי כבושות, עיני שורפות, אצבעותיי קפאו ומתו, רגליי מסמרים. מרחוק קולות צחוק והמולה. אותם קולות שאוהבים לשנוא, אותם קולות שאוהבים להלל למנצחים. איני מנצחת, לא מובסת, שקופה.
עומדת, צופה. לא חלק, לא רוח, לא גוף. לא מעל, לא מתחת, לא שייכת, לא נפרדת. כך, כפי שהייתי מאז, אי שם בקצה המרוחק. מנותקת. לא חולקת ימיי, לא לילותיי, לא את פחדיי. צופה קפואה, על קצה נשימתי. אובדת.
אני עומדת על קצה קצהו של העולם, בוהה, לא מוצאת, לא מחפשת. סיבה. לא שייכת, שייכת. זרה. אני רואה אותם ובוחלת, רואה אותם ומקנאה. הקור מבשר בי את הצורך בתנועה, תזוזה איטית, מוליכה. יודעת שבכל צעד שאפסע אותיר אחרי עוד עקבה למחשבה, אחרי הרגע, אחרי הימים, הרבה אחרי הזמן לחרטה.