בורחת

אני צועדת ברחובות תל אביב. עיר לפני קיץ מיוזע, עיר בהצגה. כמוני. זר לא יבין.
ואני רוצה להרגיש זרה, להיות שונה. לא להטמע, לא להיות חלק, לא להשלים אף אחד,
לשכוח את עיקול השפתיים המוכר, את הזיק בעיניים. לשאול בידיים, להרגיש בבטן.
לכבוש לעצמי עוד עיר רחוקה, לדעת עוד אנשים פשוטים, עוד וקצת חיים.
כך אני סופרת את ימיי. עם ובלי הלשד הטבעי, טבוע בי. עם ובלי.

הנה, אני נוסעת מכאן שוב, לכבוש עוד עיר זרה, להרגיש לעוד רגע ועוד חופשיה, להרגיש.
כן, הוא יגיד שאני בורחת. הוא צודק, אני יודעת. בורחת כל עוד אפשר. בורחת מההצגה.
להרגיש זרה שם, מאשר את הפחד המוכר כאן, ליד. כל כך ליד.

אני צועדת ברחובות תל אביב, עיר לפני קיץ מיוזע, עיר בהצגה. כמונו.
רחובות עמוסים, בוקר דחוס, צעקות הרוכלים, פנים עוברים ושבים. ועוברים.
ואני רוצה להרגיש זרה, להיות שונה. לא להטמע, לא להיות חלק, לא להשלים אף אחד.
רגע לפני שעמדתי חשופה, מציגה לראווה את האמת האסורה שלי,
את קרביי המשתפלים.
ובלי כל אלו, כמעט זרמתי כמו שיר, חייכתי כמו אור, פתרתי חידות, כמעט גיליתי ארצות.
ורגע לפני ידעתי שהוא לא יכיר אותי באמת. לא יהיה מוזמן לארצי לעולם.
כן, הוא יגיד שאני בורחת. הוא צודק, אני יודעת. בורחת כל עוד אפשר. בורחת מההצגה.
להרגיש אחרת שם, מאשר את המוכר כאן, קרוב. כל כך קרוב.

כשאגיע שוב לכאן, לתל אביב בטיסה הבאה, אהיה רחוקה, ובורחת, וזרה.
אהיה שוב נפרדת לרגע וקצת, רגע וקצת לפני ששוב אטמע.
אחר כך אקח טיסה אחרת, למקום אחר, לעוד רגע וקצת של כמעט שכחה,
לעוד רגע וקצת של הקלה.