ידעתי לקרוא אותך אתמול, כל קמט בגוף הארוך, המוכר, והיום אתה כבר לא כאן,
לא תהיה כאן יותר ואפילו תרצה, תתחנן.
השעות מתארכות, חושך שחור לפני זריחה, ואני באותה תנוחה, כפי שהשארת אותי,
כך, שוכבת, חושבת, לא בוכה.
התקרה חמה אלי הלילה, מביטה למעלה, מחפשת כתמים חדשים שעוד לא מצאתי
כשהיית בדרך אליי. כשהפכת אותי לשלך.
אדישה. כמו נולדתי לתוך המצב הזה, הקפוא.
קפואה. כמו הייתי ונשארתי, כמו דבר לא השתנה.
הטלפון לידי לא חדל. אתה לא מתקשר אלי עוד, הקול שלך רחוק ממני.
שוכבת, מתקפלת לתוך פינה קטנה בקיר, לא רואים אותי עכשיו, לא יודעים שאני כאן.
אם תבוא לא תדע, גם אני לא אדע שבאת.
השכן מתקלח, צחוק של ילד בצד השני, אנשים חיים, קמים, הולכים, חוזרים, רבים,
אוהבים, מתחבקים, מיללים, חתולים.
כולם זזים, מתחממים, מכינים, לא מודעים לסוף שלך, לריק הנקי הזה.
ואני כאן, קפואה, אדישה, מוצאת עוד כתם, עוד קור עכביש ישן, אבק מתפתל.
גם בזה יש יותר חיים מאשר אצלי עמוק, בתוך הלב.
לא כואבת, לא אוהבת, לא חושבת עליך.