אם משהו עושה לי טוב, זו הסיגריה שעישנתי אז, לפני שנים. לא היה בה כלום בעצם, סתם עוד סיגריה אחרונה, מני רבות שקדמו להן מסעות שכנוע עצמי ארוכים ומייסרים. זה היה כמה רגעים לפני שהגעת....
לא באמת משנה כמה פעמים תגיד את זה,אני לא אוהבת כשמשאירים לי דלת דמיונית פתוחה.מעדיפה להתפרץ, להשתייך, להיות חלק אמיתי ממך,להתדפק כמו מתוך סופה, אל שטף המילים שלך. כמו לדעת שגם אם רק לרגע אחד...
ידעתי לקרוא אותך אתמול, כל קמט בגוף הארוך, המוכר, והיום אתה כבר לא כאן,לא תהיה כאן יותר ואפילו תרצה, תתחנן.השעות מתארכות, חושך שחור לפני זריחה, ואני באותה תנוחה, כפי שהשארת אותי,כך, שוכבת, חושבת, לא בוכה.התקרה...
ואני, מהלכת נצח במדבר. סופרת עוד דקה.אני לעצמי, ואתה. ואתה.שניים כמו חולות בסופה.מתלחשים, מתערבלים, מתלהטים ושוככים.אהבנו מעט.בכיתי גשמים.חיפשנו שקט להפנים. והרי אתה יודע, הכל נגמר בטיפה האחרונה,הצמא, היובש בשפתיים, הנחמה.אם היתה האחרונה, עוד היינו.
והנה, הנצח שלנו הפך הירואי, ונותר לעד,להזכיר לשנינו את הפצועים, את שדה הקרב.ואני מתגעגעת לתמימות הזו שסימאה בי,לפני שהפכנו פנים אלי גב, ואולי אם לא פצענו, אם לא חרטנו גוף לנפש,ואולי אם לא הנבטנו, גם...
וגם אם כל החדר רעד, אני לא שמעתי דבר,התכרבלתי לתוך הנתינה האינסופית שלו, והרגשתי מרומה.משהו לא התחבר, וגם אם היה שם הכל, משהו חסר. ובכל הפעמים שידעתי, ובכל הפעמים שהאמנתי,כמו עיוורת, לא ראיתי דבר. ובין...
אני מסקרת את הרחוב הזה, רגעים אחרונים לפני כניסת השבת,ברחוב הזה, אני הכופרת היחידה. לצד ביתי ניצב בית כנסת תימני,שקט מופתי כל השבוע, ובבוא השבת מתמלא בהמיית המתפללים.כמה נעים לשמוע את התפילה מרחוק, לוקח אותי...
האיש הזה לא באמת חלק ממני, הוא כאן והוא לא כמו קוסם אמיתי,אחרי שהלך איני זוכרת את פניו, ואת ריחו לא שאפתי לתוכי מעולם.הוא לא שייך אלי. ובלילה אחד הוא שלי, בקסם מילותיו, מלטף ונוגע,...
הנה הרכות הזו עוטפת, כמו רוצה להשכיח לרגע מי אני, מי אתה.משקרת לעצמי פעמיים כל בוקר, אבל יודעת היטב שהעונש נגזר.אני רואה את זה כבר;את הצלילה האיטית אל הראש, אל הלב, הנגיעה הראשונה בגוף, בכאב,ההתמסרות...
כמה גבעות חול יש בעיר המנודה שלך, וזה נראה כל כך הרבה לצלוח.אני מדוושת חזק בעליה המקוללת הזו, עוד רגע אני מוותרת,לא רק לעצמי. לכל.כבר חרטתי על עצמי את החרטה הזו ועוד אלף אחרות. רגע...
כמו לעמוד מאחורי קיר זכוכית, חשוף, אבל לא עד הנשמה,גלוי למחצה, הרי הכל שוב עומד ביננו על קוצה של מילה.שוב סמנטיקה. כמה יפה לי לשחק בין השורות.אתה לא תמיד מבין, אבל זה לא באמת חשוב.עזבתי...
הבוקר התערבבו לנו כל הצבעים ללבן. לא, זו לא התחלה חדשה.התעוררת כמו מתוך שינה, לא עצמת עיניך לדקה. רצית שאהיה איתך, ואני,לא רוצה אותך לידי עכשיו.לא נתת לי מנוח, להרגיע את העיניים, את הנשמה. לילה...