ובערבי שבת היא באה לבנה לתוך לבי,בין צעיפים מתנופפים ברוח, וצלילי פעמוני מדבר,היא באה. היא לא תאמר דבר, אך בעיניה הגדולות כמו הכל כבר נאמר,לפני שספרתי שנים של סופות חול המכסות את העבר,את הריח שנשאר....
שוב נוסעת אל מדבר צל גשם, אל נופי הילדות הצחיחים,דרך זכרונות, אבני שֶם וצלקות טריות של מוות ואיבוד.בירידות המוכרות המתמזגות אט אט אל האופק הצהוב,בין כפרים פזורים וכבשים רחוקות המעירים בי ימים אחרים.ימים של קיץ...
ואני, מהלכת נצח במדבר. סופרת עוד דקה.אני לעצמי, ואתה. ואתה.שניים כמו חולות בסופה.מתלחשים, מתערבלים, מתלהטים ושוככים.אהבנו מעט.בכיתי גשמים.חיפשנו שקט להפנים. והרי אתה יודע, הכל נגמר בטיפה האחרונה,הצמא, היובש בשפתיים, הנחמה.אם היתה האחרונה, עוד היינו.
שוב עזבתי את המדבר מאחור, עליתי על הדרך הביתה. כמה אני אוהבת להיות בבית, כמה שונאת לעזוב את המדבר מבלי שהספקתי לחוש בו באמת. אבל כביש שש נעים לי. ירוק. יכול להמשיך עוד ועוד. אני...
כמו אכזבה, אבל לא. שלושה ימים אחרים, דרך חג החירות. מרגישה כלואה.כמו לתכנן את הכל לפרטי פרטים, אבל לא.שמים כחולים, יוצאים לטיול בשדות. גם אני, גם אתה, בשדות.לא מחכה לי. לא מחכה לך. לא בשדות...