פעם בכמה זמן, אני מכיילת את עצמי,
כותבת עוד מילה וחצי בדף הזה שפתוח כאן תמיד,
מספרת לעצמי שמשהו בטוח עומד לקרות,
משהו יטלטל את המציאות הזאת,
ימשוך בכח לתוך מציאות אחרת. כלום לא יפתיע,
אני מכירה את הדריל. בחיי!
ואחרי הכיול הזה אני צריכה שקט לכתוב.
גם אם לא כתבתי כלום, השקט הזה קדוש. מפצה.
משרת אותי בקודש. אין דעות קדומות.
אני כותבת את חיי לתוך הלובן הזה בעיניים,
כותבת עוד סיפור מסרט אחר, ובוכה בשבילו.
כמה דמעות שטפו את הימים האלה.
מצחיק עד כמה אני עצובה בסרטים הכי מצויירים.
פלסטלינה חמה מעצבת לי את הלב. נוזלת.
עוד מילה מתקדמת לעבר הסוף באיטיות של ימים,
משאירה חותמה במחברת הגדולה שכתבתי בה כבר שנים,
והימים האלה חולפים במהירות של שנים הנצפות לאחור,
נבחנים מתוך הכרה, מתוך סיפורים אחרים, ממרום השכחה.
כמה נעים לי לשכוח.
כמה מקלה התחושה שהזמן הזה רגעי. עבר.
אני שוב מתקרבת. משהו בי קושר ולא רוצה לסגת.
כלום לא יפתיע, אני מכירה את הדריל.
מושך אותי בכח לתוך תחושת מציאות אחרת.
מרימה ראשה בכל הדרה. אותה הגיברת..
ימים חולפים במהירות של שנים הנצפות לאחור,
מה שהיה, לא יחזור. הכאב ישאר, הזמן יעבור.
פלסטלינה רכה מעצבת לי את הלב. חמה, נוזלת.
בסרטים המצויירים זה מרגיש כל כך אחרת.