בכל הטרמינל עד שמצאתי מקום לשבת, לא קפה ואחר כך סיגריה, רציתי את הקפה עם הסיגריה, רגע לפני חמש-עשרה-שעות-קשורה, באוויר. כך פגשתי אותו נשען על קצה הבר, לוח שחמט מולו מסודר ומאורגן, הזמנתי לי הפוך, קרבתי מאפרה, והבטתי בלוח, מכל זווית אפשרית, שחור ולבן נשקף מכל מראה.
"מכירה?" שאל אותי, בעיניים דקות, "מכירה", השבתי, "אף חוטאת לעיתים". הוא הושיט לי סיגריה, הדליק את מציתו, "הנאווה תיאות לשחק?" חייך וקירב את האש לעברי. החזרתי חיוך, משכתי שאיפה ראשונה, הברמן הגריל והמשחק יצא לדרך. שני משקאות והפוך, מבט, שיחה וריכוז, פרשים וצריחים, מלכה ומלך. מרוצה ומחייך הברמן השקיף, מהמר עם עצמו מי ינצח, מי יפסיד. אישה מערבית בין טיסות בדרכה למזרח, או אולי עסקן סיני מבוגר בדרכו למערב.
המשחק נגמר במט, לצער העסקן, רצה עוד משחק, אך כבר לא היה לי רגע. נתן כרטיס, השביע לצלצל, אם אהיה בשנחאי שנפגש למשחק חוזר. ביקרתי בשנחאי, מעולם לא התקשרתי, כבר אז חשבתי שבוודאי לא אקיים. אבל רציתי יותר מפעם רק כדי לספר לו, שלא ירגיש מופסד, שלא יתאכזב. כי אז בטרמינל, אחרי משקה ארוך ומר, הוא היה קצת מבוסם, לא בטוח, מהסס.. כך שיכול מאוד להיות, אם היה יותר פיכח, הקיסר הסיני לאו-דווקא היה נופל ומת.