כמו אכזבה, אבל לא. שלושה ימים אחרים, דרך חג החירות. מרגישה כלואה.
כמו לתכנן את הכל לפרטי פרטים, אבל לא.
שמים כחולים, יוצאים לטיול בשדות. גם אני, גם אתה, בשדות.
לא מחכה לי. לא מחכה לך. לא בשדות האלה. לא בשדות שלי.
שלושה ימים של חג ואחר כך צלילה. אחר כך נשתה לשכרה,
נרגיע את הימים של המדבר, אפילו יותר מארבעים שנה.
שוב אני במדבר. מתכנסת קטן קטן ומתפזרת אל הרוח. לבד.
אחר כך המוות התחיל לבקר, קודם אחד, אחר כך שני, ובין שבעה לשבעה,
העצב הזה שלא נמס, והבכי הזה שלא משחרר.
כאבים של איבוד, אבדות אחרות, וכל מה שלא קשור נקשר גם הוא לתוך הימים של החירות.
ונראה כאילו לפני שנים, אבל בין הדמעות של האיבוד הזה, וההתכנסות שלי, והמסכות,
וכל החיוכים שרציתי שיהיו מבפנים, והציגו רק לבחוץ, והימים האלה של החירות,
הגיע השיר הזה, ונגע בכל הנימים הכי קטנים שלי, שוב ושוב ושוב..
ושוב.
כמעט נגמר לי המדבר, ונותרו ימי שבעה לעבור, אחרי.
ואחר כך נמצא מקום חם, להתקפל ולבכות באמת, להתפרק על הכל, ולשכוח את המילים.