כל הנבואות האיומותשהגשימו את עצמן בתוכי, בחיינעלמו כשאת הופעת. שכחתי כמה נעים לדבר איתך.רק לדבר. לפעמים אני רוצה שתהיי לידיבכל רגע שבור, בכל רגע מוארלהזכיר לי לא לברוח,לא לפחד.להזכיר לי להתגשם. כל המילים הכעורותשנאמרו בימים...
אני צועדת ברחובות תל אביב. עיר לפני קיץ מיוזע, עיר בהצגה. כמוני. זר לא יבין.ואני רוצה להרגיש זרה, להיות שונה. לא להטמע, לא להיות חלק, לא להשלים אף אחד,לשכוח את עיקול השפתיים המוכר, את הזיק...
אני מביטה על חיי מהצד, כצופהבוחנת את החלטותיי,כמו לא הייתי חלק מהקיום הזה,מנותקת.יש פעמים שאני שוכחת את עצמי,מי רציתי להיות, מה ביקשתי לי,כמו שכחתי שהייתי גם אחרת,כמו עכשיו.ואני מתגעגעת לחורף ולקרה,ולשקט הזה שבא אחרי הסערה.
התקשר לפנות בוקר לשאול אם ערה, אולי יקפוץ לשיחה, לקפה,גינה עמוסת יתושים, בית חשוך, מוסיקה רכה עוברת דרך הרחוב הישֵן. ארבע עיניים, ארבעה משחקים, שני מהלכים משוחזרים,שלושה קפה, קומקום תה אחד, נגענו במוות, נגענו בחיים....
כל כך הרבה דברים בבת אחת,כאילו מישהו בוחן אותי, עד כמה אוכל עוד,עד כמה אחזיק. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת.לפעמים אני מרגישה מרומה.לאן אבד הסדר? לאן הלכה הנשימה? אני לא נסוגה, אני לא חוזרת,ואפילו תיפול...
כמה גבעות חול יש בעיר המנודה שלך, וזה נראה כל כך הרבה לצלוח.אני מדוושת חזק בעליה המקוללת הזו, עוד רגע אני מוותרת,לא רק לעצמי. לכל.כבר חרטתי על עצמי את החרטה הזו ועוד אלף אחרות. רגע...
ערימת חלקים על הרצפה,לא סדר, לא צורה, לא חיים. התרסקות פנימית אחת.זה מספיק.
כמו לעמוד מאחורי קיר זכוכית, חשוף, אבל לא עד הנשמה,גלוי למחצה, הרי הכל שוב עומד ביננו על קוצה של מילה.שוב סמנטיקה. כמה יפה לי לשחק בין השורות.אתה לא תמיד מבין, אבל זה לא באמת חשוב.עזבתי...
הבוקר התערבבו לנו כל הצבעים ללבן. לא, זו לא התחלה חדשה.התעוררת כמו מתוך שינה, לא עצמת עיניך לדקה. רצית שאהיה איתך, ואני,לא רוצה אותך לידי עכשיו.לא נתת לי מנוח, להרגיע את העיניים, את הנשמה. לילה...
כמו אכזבה, אבל לא. שלושה ימים אחרים, דרך חג החירות. מרגישה כלואה.כמו לתכנן את הכל לפרטי פרטים, אבל לא.שמים כחולים, יוצאים לטיול בשדות. גם אני, גם אתה, בשדות.לא מחכה לי. לא מחכה לך. לא בשדות...
אל תצחיק אותי, אני עייפה מדי. הפנים שלך מול הפנים שלי, קרוב-הכי-קרוב, לא נוגע.כל קמט קטן, קפוץ, מחורץ, כועס,מתפוצץ קרוב-הכי-קרוב, לא נוגע. בועט. אל תתקרב אלי עוד, אני צריכה נשימה.המילים שלך יורקות עצמן החוצה, מכוונות,...
ואז, כשמתקרבים לאור ההוא, אותו אחד שמחכים לו כמו שנות אלפיים,אחרי שחשבתי כבר שלא. אחרי שנרדמתי.אחרי ששכחתי לנשום.ואז, משהו קורה. משהו זז. ואז זה פשוט דוהר לעבר, הגץ הפך ניצוץ, ובלי הכנה שטף אורות ממלאים,...