אני מסקרת את הרחוב הזה, רגעים אחרונים לפני כניסת השבת,ברחוב הזה, אני הכופרת היחידה. לצד ביתי ניצב בית כנסת תימני,שקט מופתי כל השבוע, ובבוא השבת מתמלא בהמיית המתפללים.כמה נעים לשמוע את התפילה מרחוק, לוקח אותי...
האיש הזה לא באמת חלק ממני, הוא כאן והוא לא כמו קוסם אמיתי,אחרי שהלך איני זוכרת את פניו, ואת ריחו לא שאפתי לתוכי מעולם.הוא לא שייך אלי. ובלילה אחד הוא שלי, בקסם מילותיו, מלטף ונוגע,...
הנה הרכות הזו עוטפת, כמו רוצה להשכיח לרגע מי אני, מי אתה.משקרת לעצמי פעמיים כל בוקר, אבל יודעת היטב שהעונש נגזר.אני רואה את זה כבר;את הצלילה האיטית אל הראש, אל הלב, הנגיעה הראשונה בגוף, בכאב,ההתמסרות...
והיא כמעט מקללת, נוגעת-לא נוגעת בדחף הזה,רוצה לצרוח מילים שתרעדנה בי, להעיר את נפשי להאמין,לא לחדול. איני שומעת נזיפתה, באזני, מילותיה קסמים,צליל קולה פעמוני מדבר ברוח, והניחוח, עוד לפני שקרבתי,הניחוח כה אהוב, מוכר. והיא כמעט...
אני עומדת על קצה קצהו של העולם. לא, איני רוצה להיות מעל כולם. איני רוצה אף להיות בינהם. לא להסתובב ברחובותיהם, לא לחיות בקרבתם. רק לצפות. לצפות בהם. בכל תנועה, בכל אנקת רווחה, שמחה, כאב,...
כל הנבואות האיומותשהגשימו את עצמן בתוכי, בחיינעלמו כשאת הופעת. שכחתי כמה נעים לדבר איתך.רק לדבר. לפעמים אני רוצה שתהיי לידיבכל רגע שבור, בכל רגע מוארלהזכיר לי לא לברוח,לא לפחד.להזכיר לי להתגשם. כל המילים הכעורותשנאמרו בימים...
אני צועדת ברחובות תל אביב. עיר לפני קיץ מיוזע, עיר בהצגה. כמוני. זר לא יבין.ואני רוצה להרגיש זרה, להיות שונה. לא להטמע, לא להיות חלק, לא להשלים אף אחד,לשכוח את עיקול השפתיים המוכר, את הזיק...
אני מביטה על חיי מהצד, כצופהבוחנת את החלטותיי,כמו לא הייתי חלק מהקיום הזה,מנותקת.יש פעמים שאני שוכחת את עצמי,מי רציתי להיות, מה ביקשתי לי,כמו שכחתי שהייתי גם אחרת,כמו עכשיו.ואני מתגעגעת לחורף ולקרה,ולשקט הזה שבא אחרי הסערה.
התקשר לפנות בוקר לשאול אם ערה, אולי יקפוץ לשיחה, לקפה,גינה עמוסת יתושים, בית חשוך, מוסיקה רכה עוברת דרך הרחוב הישֵן. ארבע עיניים, ארבעה משחקים, שני מהלכים משוחזרים,שלושה קפה, קומקום תה אחד, נגענו במוות, נגענו בחיים....
כל כך הרבה דברים בבת אחת,כאילו מישהו בוחן אותי, עד כמה אוכל עוד,עד כמה אחזיק. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת.לפעמים אני מרגישה מרומה.לאן אבד הסדר? לאן הלכה הנשימה? אני לא נסוגה, אני לא חוזרת,ואפילו תיפול...
כמה גבעות חול יש בעיר המנודה שלך, וזה נראה כל כך הרבה לצלוח.אני מדוושת חזק בעליה המקוללת הזו, עוד רגע אני מוותרת,לא רק לעצמי. לכל.כבר חרטתי על עצמי את החרטה הזו ועוד אלף אחרות. רגע...
ערימת חלקים על הרצפה,לא סדר, לא צורה, לא חיים. התרסקות פנימית אחת.זה מספיק.